מחלקים את הקבוצה לקבוצות של 6-7 משתתפים. כל משתתף מקבל דף שיכול לכתוב עליו, וכל קבוצה מקבלת כלי כתיבה אחד.
מבקשים מהמשתתף שקיבל את כלי הכתיבה להסתובב עם הגב לקבוצה. לאחר מכן – מבקשים מכל חברי הקבוצה להתקרב כמה שיותר לזה שהסתובב כיסא נוגע בכיסא אבל הוא צריך להיות חלק מהמעגל.

טיפ חשוב – שימו לב שאתם מחלקים את העטים למשתתפים מרוחקים ממעגלים אחרים

המנחה אומר את הדברים הבאים :
"יש לכם הזדמנות חד פעמית לדבר מאחורי גבו של אחד מהחברים שלכם" (מחכה לתגובות)
אבל יש שני חוקים : 1. מותר להגיד רק דברים טובים! (מחכה לציקצוקים מהקהל) 2. אסור ציניות – ציניות זה דבר נחמד אבל יש לו גבול דק להיות לא נעים, בכלל אני טוען שציניות זו אלימות של אנשים אינטליגנטים. חייבים להגיד רק דברים  אמתיים שאתם אוהבים ומעריכים אצל החבר שלכם. זה יכול להיות תכונות ואופי או דברים טובים שהוא עשה ואתם מעריכים אצלו. אם אתם לא ממש מכירים אותו – מה הרושם הראשוני החיובי שהוא עשה עליכם.

יש דקה לדבר עליו, הוא צריך לרשום את כל הדברים הטובים שאתם אומרים, אחרי דקה אני אגיד להתחלף, מי שהיה עם העט מעביר את העט לזה שיושב מצד ימין שלו, מי שקיבלת את העט מסתובב עם הגב לקבוצה ועכשיו יש דקה לדבר עליו. לכל אחד מכם יהיה דקה עם הגב לקבוצה – אין שחרורים לאף אחד.

נקודות לדיון והקניית תובנות:

קודם כל איך היה? אני מניח שלרובכם היה כיף עכשיו, נכון לחלקכם זה היה מביך כי פעם ראשונה הם שמעו מה חושבים עליהם ובכל זאת אני רוצה לשקף לכם מה היה כאן עכשיו: אני אמרתי לכם שיש לכם דקה לדבר מאחורי גבו של חבר כיתה שלכם, הרחש שהיה בכיתה בשלב הזה היה ברמה של וואי וואי וואי עם חיוך מאוזן לאוזן, אבל כשאני אמרתי שמותר לכם להגיד רק דברים טובים התגובות התחלפו ב "שיט, איי, נו באמת". אנחנו אלופים בלהגיד מה לא בסדר, איך צריך לעשות את הדברים אחרת, כולם ישראלים למופת ויודעים איך צריך לעשות את הדברים יותר טוב מאחרים אבל האם אנחנו גם מפרגנים ?

שואלים את המשתתפים האם אנחנו מפרגנים?

התשובה היא כן, אנחנו ישראלים. אנחנו אוהבים לפרגן – אבל לא מספיק ולא נכון!

הבינו שפרגון זהו צורך קיומי – צורך מולד: איך גילו את זה?

דוגמא לגילוי הצורך הקיומי:

לאחר מלחמת העולם השנייה, היו הרבה מאוד יתומים באירופה, הקימו מאות בתי יתומים ובכולם "השתוללה" מחלה מסתורית- תינוקות שגדלו בבתי היתומים לא התפתחו בצורה תקינה לגילם וחלקם אפילו מתו. לא הבינו מדוע? הם קיבלו הכל – תרופות, מזון, משחקים, הייתה אחות בכל מחלקה שבדקה בכל יום מה מצב התינוקות ועדיין הם לא התפתחו בצורה תקינה וחלקם מתו.

עשו ניסוי- לקחו בית יתומים אחד שהיה צמוד לבית כלא לנשים – אסירות עם עבירות קלות (עבירות מס) נתנו עבודות שירות לאסירות – כל אחת קיבלה שעתיים ביום בהם היא מטפלת באחד התינוקות – מדברת אליו, מחבקת אותו, משחקת איתו.

התוצאות היו מרתקות, כל התינוקות שטופלו ע"י האסירות התפתחו בצורה תקינה לגילן בעוד שבשאר המחלקות שלא טופלו ע"י האסירות "המחלה" המסתורית השתוללה.

לאחר שבדקו את זה במספר פעמים הגיעו למסקנה חד משמעית- חום ואהבה זהו צורך מולד – צורך קיומי!

כאשר אנחנו תינוקות אנחנו צריכים את המגע הפיסי – כשאנחנו מתבגרים יש לנו צורך נוסף לחום ואהבה וזהו מגע פסיכולוגי – פרגון זהו מגע פסיכולוגי המספק לנו חום ואהבה ולכן חפשו את הדברים הטובים שחברים שלכם עושים ותגידו להם!

עכשיו, אמרנו שאנחנו מפרגנים לא מספיק וגם לא נכון – כדי שנבין איך מפרגנים נכון אני רוצה לספר לכם ניסוי נוסף אבל תקשיבו היטב כי אני אשאל אתכם לדעתכם בסוף הסיפור:

ניסוי באוניברסיטת קולומביה במחלקה לפסיכולוגיה החוקרות קלאודיה מילר וקרול דואק: לקחו שתי קבוצות של תלמידים בכיתה ב' שתי הקבוצות במקומות נפרדים לא יודעים אחת על השנייה. נתנו לשתי הקבוצות להרכיב פאזל קל מאוד של כיתה א' . שתי קבוצות כמובן הרכיבו בלי שום בעיה את הפאזל.

בסוף התהליך אמרו לקבוצה מספר 1: כל הכבוד ! איזה חכמים! אתם פשוט אלופי הפאזלים! כישרון מולד ! אין עליכן בהרכבת פאזלים והצלחתם להרכיב את הפאזל.

לקבוצה מספר 2 אמרו: כל הכבוד ! צפינו בכם, עבדתם יפה מאוד ביחד כצוות, הרכבתם קודם את המסגרת ואחר כך את  החלק הפנימי של הפאזל, ככה בונים פאזל. יפה מאוד!

בדקו לאחר מכן, למי מהקבוצות יש יותר מוטיבציה לקבל פאזל נוסף להרכיב.

שואלים את המשתתפים – כל מי שחושב שקבוצה מספר 1 היה לה יותר מוטיבציה לקבל פאזל נוסף ולהרכיב שירים את היד שלו. (אפשר לשאול אחד מהם למה הוא חושב כך)

לאחר מכן שואלים "כל מי שחושב שקבוצה מספר 2 היה לה יותר מוטיבציה להרכיב פאזל נוסף שירים את היד? (אפשר לשאול אחד מהם למה הוא חושב כך).

לאחר שבדקו את זה 539 פעמים עם קבוצות שונות התשובה הייתה חד משמעית – לקבוצה מספר 2 היה הרבה יותר מוטיבציה לקבל פאזל נוסף ולהרכיב – שאלו אחר כך את שתי הקבוצות מדוע יש להם מוטיבציה להרכיב או מדוע אין להם מוטיבציה לקבל פאזל נוסף ולהרכיב? התשובה הייתה כמעט זהה אצל כולם – קבוצות מספר 1 אמרו תמיד שהם כבר

אלופי הפאזלים! למה להם לסכן את המעמד – זה היה פאזל קל – מה אם היו מביאים להם פאזל קשה של ילדים בתיכון?

קבוצות מספר 2 רצו שוב להוכיח שהם יודעים לעבוד יחד, לבנות קודם את המסגרת ואחר כך הם יתמודדו עם כל מה שיתנו להם. כלומר – פרגנו להם על הדרך ולא רק על התוצאה!

חשוב לפרגן גם על התוצאה, אבל אל תשכחו לפרגן גם על הדרך. אם אני אגיד לחבר שהעביר פרזנטציה בכיתה "שמע היית מדהים!". מה זה מדהים? ואם הוא לא מרגיש מדהים? אבל אם אני אגיד לו "תשמע היית מדהים! עמדת עם ביטחון מול כולם, השתמשת במצגת בהרבה תמונות ונקודות מעניינות, אהבתי מאוד ששילבת בדיחות במצגת שלך, שמע היית מדהים!". אז הוא יידע למה התכוונתם ויוכל להמשיך להוכיח את זה גם בפעמים הבאות!

תוספת יפה למעגל פרגון :

פילוסוף יהודי בשם מרטין בובר אמר משהו יפה שכדאי לאמץ לחיים:

כשאנחנו נותנים ביקורת למישהו, היא חייבת להיות 3 דברים:

3. מועילה

2. יפה

1. אמיתית

טיפים של מנחים ותיקים:

  • אם אני רואה שיש לי עודף זמן במעגל פירגון אני מבקשת מכל קבוצה לבחור ילד אחד בכיתה שהוא לא חלק מהקבוצה שלהם, ולפרגן לו בפומבי.
  • בכיתות טובות (גם לימודית) או בחלק של מעגל פרגון או בסרטון דלפק חניה אני נותנת דוגמה על מכניקת הקוונטים שיש חוק בקוונטים שאומר ש"דומה מתחבר לדומה" – אם תחייך יחייכו אליך חזרה, אם תזעיף פנים זו בדיוק האנרגיה שתקבל מהסביבה, אם "תבוא בטוב" לכיתה, אם תפרגן, אם תגיד מילה טובה – הכל יחזור אליך בחזרה, דבר נמשך לדבר דומה נמשך לדומה, באופן שאתה תגיע לסיטואציה ככה היא תחזור אליך חזרה.