תקשורת בינאישית

אומרים למשתתפים:  אני הולך לחלק לכל אחד ואחת מכם שם של חיה וייחוס משפחתי של אותה חיה- כלומר אמא, אבא, ילד וילדה של אותה חיה. כל אחד שיזכור מה אני מחלק לו! בזמן שאני מחלק אני מבקש שלא תדברו אחד עם השני ותקשיבו מה אני מחלק לאחרים.

מחלקים לכל משתתף שם של חיה וייחוס משפחתי של אותה חיה: אבא נמלה, אמא נמלה, ילד נמלה, ילדה נמלה. אפשר גם חיות מצחיקות: יתוש, תולעת, דביבון, דינוזאור, חד קרן (לחבורה של בנים שיושבים ביחד), ממוטה, ג'וק, תולעת וכד'. [אם הכיתה לא מתחלקת למשפחות של 4, אפשר לצרף את המורה או להוסיף למשפחה האחרונה גם את סבתא/סבא/דוד….]

אחרי החלוקה אומרים למשתתפים – עוד רגע אני אגיד לכולם לקום, אתם תסתובבו בחדר, תפגשו אחד את השני, כל פעם שתפגשו אתם תדרשו להגיד ״נעים מאוד, אני ככה וככה״, הצד השני יגיד לכם ״נעים מאוד אני ככה וככה״ אבל באותו רגע ממש אתם תדרשו להתחלף אחד עם השני בזהויות.

אני אדגים – לוקחים משתתף אחד להדגמה – "נגיד שאני אמא נמלה" שואל את המתנדב מה הוא קיבל ממני כשחילקתי את הזהויות (המתנדב עונה אני קיבלתי ילדה תולעת ). "אנחנו נפגוש אחד את השני נלחץ ידיים ונאמר אחד לשני "נעים מאוד אמא נמלה" ואתה תענה לי "נעים מאוד ילדה תולעת" (נותנים למשתתף לענות) . שואלים את כל הכיתה – מעכשיו אני מה? הכיתה תענה ״ילדה תולעת״ שוב שואלים את הכיתה והוא עכשיו מה?  הכיתה תענה ״ אמא נמלה״. מדגישים לשאר הכיתה – שימו לב, הוא ממשיך כאמא נמלה שקיבל ממני, לוחץ את היד לבא בתור ומתחלף גם איתו או איתה בזהויות. ממשיך ונפגש עם הבא בתור ומתחלף גם איתו או איתה בזהויות. ״אתם מתחלפים בזהויות בלי הפסקה עד שאני אומר לעצור״ – כשאני אומר לעצור אתם מסיימים את ההחלפה האחרונה שלכם ומתיישבים בלי לדבר אחד עם השני ובלי לגלות לאחרים מה אתם עכשיו.

אתם צריכים לזכור רק את הזהות האחרונה שקיבלתם ולא את כל הזהויות בדרך.

מעמידים את כולם לפני שמתחילים (אם לא תעמידו אותם לפני ההתחלה, יהיה לכם קשה), חשוב לציין שבסוף התרגיל אתם תושיבו את כולם בצעקת עצור.

אחרי 2 דקות של הסתובבות עוצרים את הקבוצה ואומרים לכולם "שימו לב, אני הולך לקרוא עכשיו למשפחה משפחה וכל מי שחלק מהמשפחה שאני קורא בשמה (לפי הדבר האחרון שקיבלתם), נעמד במקום. מי שנעמד שלא ידבר עם זה שנעמד לידו, אל תגידו להם מי אתם, אל תשאלו אותם מה הם – רק כשאני אשאל אתכם אתם עונים לי את הדבר האחרון שקיבלתם ושאף אחד לא ישלים פה סדרה. בואו נראה מה יצא לנו".

קוראים לכל משפחה בנפרד לעמוד כל אחד במקום איפה שהוא יושב.

שואלים אחד אחד מהמשתתפים "מה אתה? אמא כלב זה טוב, ילד כלב זה טוב, אמא כלב… מה?!!! עוד אמא כלב??" זה המקום של המנחה לצחוק יחד איתם על המשפחות המוזרות שיצאו לנו – משפחה ללא הורים, אמא חד הורית, אבא ואבא.
בדיחות קבועות על המשפחות שיוצאות :

בסוף התרגיל אומרים לכולם – לא הצלחנו להעביר אפילו לא משפחה אחת (!!) בשלמותה כמו שהיו בהתחלה – אבא אמא ילד וילדה (אם עברה משפחה אחת אז אומרים לא הצלחנו 90% מהמשפחות… )

אז אני שואל אתכם מה קרה כאן עכשיו?   למה זה לא הצליח לנו?

נקודות לדיון

• למה זה קורה? מה קרה כאן עכשיו? (התשובה שמחפשים: אנשים לא באמת  מקשיבים)
  ואומרים להם – מכל החיות – מזל טוב!!! אתם בני אדם – אבל כבני אדם יש לנו חולשה אחת ענקית – אנחנו לא באמת יודעים להקשיב אחד לשני.
• יש אנשים שמקשיבים, הרוב ממתינים לדיבור – מה זאת אומרת ממתינים לדבר? שואלים את המשתתפים – אם מישהו מעיז לתת לכם ביקורת – על ההתנהלות שלכם, על ההתנהגות שלכם, על הלבוש שלכם, על מי שאתם! מה אנחנו עושים בראש בזמן שהוא מבקר אותנו? חושבים כבר איך לענות לו – כלומר ממתינים לדבר!
• אומרים למשתתפים – אתם מכירים את זה שאתם פוגשים מישהו חדש, אתם אומרים לו נעים מאוד קוראים לי ככה וככה והוא אומר לכם, נעים מאוד קוראים לי ככה וככה ואחרי חמש דקות של שיחה טובה, מעניינת, הבן אדם עומד מולכם מדבר ואתם אומרים לעצמכם בראש – איך קוראים לו??! עוצרים הכל, מסתכלים על התלמידים ושואלים אותם " איך קוראים לי??!!! "
  כמובן שהרוב לא יידעו, גם אם יהיה אחד או שניים שיענו – אומרים להם חוץ מאחד לכולכם נפלו עכשיו הפנים. אם יש מישהו שהקשיב לשם הפרטי שלכם שואלים אותו ״ומה השם משפחה שלי? ״ עכשיו תקשיבו – נעים מאוד שמי _____________
• שואלים אותם שוב איך קוראים לי? הם כמובן עונים כולם.
• הדרך היחידה להתמודד עם החולשה האנושית הזו היא פשוט תשומת הלב – להיות מודע לכך  – להגיד לעצמך, יש לי בעיית הקשבה אבל עכשיו אני בשיחה חשובה – אני עכשיו מקשיב. אחת הבעיות העיקריות למריבות וחיכוכים הוא חוסר הקשבה.
• הטיפ החשוב ביותר: אנשים לא אומרים דברים סתם – אם הם אומרים משהו מיוזמתם הם רוצים לדבר עליו!
  בשביל הדוגמא הזו אני מספר על החניכה שהייתה לי שעשיתי איתה שיחה אישית בכדי לדבר איתה על מצב החברתי בקבוצה והיא מיוזמתה העלתה לי שאמא שלה בשנה האחרונה הייתה חולה מאוד, הייתה צריכה לעבור השתלת כליה והיה לה מאוד קשה עם זה עד הניתוח. אני שאלתי את עצמי מה אני אמור לעשות עם המידע הזה? לשאול אותה שאלות? לחפור בזה? אולי זה לא המקום שלי להיכנס לזה. אולי היא לא באמת רוצה לדבר על כך. התחמקתי.
  לימים הבנתי שהייתי חייב לעצור הכל ולדבר איתה על זה. כי אם היא לא הייתה רוצה לדבר על זה, מה היא הייתה עושה?? לא מעלה את זה!!! אנשים לא אומרים דברים סתם – הם מחפשים אוזן קשבת. תתחילו להקשיב מה אחרים אומרים ודברו איתם על זה.

משימה למנחה – להביא דוגמא אחרת מהחיים האישיים שלכם שבה מישהו אמר לכם משהו ולא ידעתם איך להגיב –להתעניין או להתעלם?

טיפים של מנחים ותיקים:

• כשאני מדברת על עניין ההקשבה אני צוחקת על זה שאנחנו הבנות המון פעמים "מתכננות" מה אנחנו הולכות להגיד ואיך תתנהל השיחה (מה שבפועל גורם לחוסר הקשבה מוחלט מצדנו), זה מצחיק אותן (כי הן מזדהות עם הסיטואציה) ומחבר את הכיתה לדיון.
• כשאני נותנת את הדוגמה על החניך ששיתף במידע אני עוצרת ושואלת את הכיתה : "מי היה עוצר את השיחה ומדבר איתו על הנושא? מי היה נמנע מלהיכנס עם החניך לשיחה הזו?" ונותנת להם לנמק למה (כמובן במידה ויש זמן ואם הכיתה משתפת פעולה).
• טיפ – במיוחד לכיתות פטפטניות: אתם נמצאים בגיל שבו אתם רוצים כל הזמן להוכיח את עצמכם. כל הזמן להראות, להוכיח, להצחיק, להגיד את הדעה שלכם. זה בסדר וזה מובן. אבל יש חלק נוסף בבגרות והוא נקרא איפוק. אני יכולה להגיד מניסיוני שלקח לי זמן לעשות את זה, לדעת מתי להתאפק ולא להגיד משהו בגלל שהוא לא רלוונטי. זה מאוד קשה לעשות

את זה. רק בצבא למדתי להתאפק באמת. תנסו לתרגל את היום, בכיתה, ותראו האם אתם מצליחים לא לפטפט ולהתאפק. תרגיל בהקשבה ואיפוק- בשבילכם.
לרוב, אני גם ממשיכה להזכיר את זה לאורך הסדנה כל פעם במידה והם מפטפטים. לוקח לזה זמן עד שזה מחלחל, אבל בסוף זה קורה. לאט לאט.