מבקשים 3 מתנדבים שלא מפחדים להופיע בפני קהל!

לפני שמוציאים אותם מהחדר, מעמידים אותם מול הכיתה ומסבירים בפניהם ובפני הכיתה את הפעילות הבאה: "עוד רגע אני מוציאה את שלושתכם החוצה ובזמן שאתם בחוץ, אני אספר לכיתה סיפור. אחרי שאסיים, הראשון ייכנס חזרה. מי רוצה להיות ראשון (כבר עכשיו קובעים את סדר הכניסה שלהם- ראשון, שני ושלישי)? ירון, אתה הראשון שנכנס, אתה תשב בכיסא מולי ואני הולכת להציג בפנייך את הסיפור שסיפרתי לכיתה רק שהפעם זה יהיה קטע בפנטומימה, עם קצת קולות אבל בלי דיבורים. אתה תצטרך לשים לב לכל פרט ופרט שאני עושה כי כשאני אסיים, מיכל תכנס ותשב במקומך ואתה תצטרך לחקת אותי אחד לאחד! אחרי זה דנה תיכנס ומיכל תצטרך לעשות את הפנטומימה ובסוף דנה תציג את הפנטומימה הסופית." חשוב להגיד למתנדבים לאחר ההסבר "האם מישהו רוצה להתחלף? זה זמן שאני יכולה להחליף אתכם – אחר כך אני אהיה חייבת שתופיעו!". אם לא רוצים תחלופה, מוציאים את המתנדבים ומסבירים לקהל שנשאר בכיתה את הסיפור:

"אני בחור/ה מאוהב, שצפה מחלון ביתו והחליט שהוא מתיישב לכתוב לחברה שלו מכתב אהבה במכונת כתיבה של פעם. תוך כדי שהוא כותב את מכתב האהבה הוא מבין שהוא בכלל לא אוהב אותה, למעשה הוא דיי שונא אותה ורוצה לצאת עם מישהי אחרת שהיא אהבת ילדות שלו. הוא ניגש לטלפון, מתקשר לבחורה האחרת והיא מסכימה לצאת איתו, אחרי שהם קובעים שעה ליציאה  הוא כל כך מתלהב שהיא הסכימה שהוא רץ בבית נתקע עם הראש בארון ומתעלף."

חשוב להגיד את הדברים הבאים לכיתה לפני שמכניסים את המתנדבים :

  • לא לדבר אחד עם השני בכלל.
  • כאשר מישהו מסיים להופיע וזה כאשר הוא יהיה מעולף על הרצפה – למחוא לו כפיים סוערות כאילו זה היה השחקן המצטיין בהבימה.
  • הם כנראה יצחיקו אתכם – אין בעיה לצחוק חופשי.

מכניסים את המתנדב הראשון, מושיבים אותו בקהל והמנחה אומר למשתתף :

"ירון, אני עדיין לא התחלתי, כשאני אתחיל אני אגיד שאני מתחילה ואחר כך כשיגיע תורך תצטרך לחקות אותי אחד לאחד! ירון משהו חשוב – אל תדבר בקול רם בזמן שאני מופיעה – אל תגיד כמה זמן, לא זוכר כלום, למה התנדבתי. פשוט תצפה שים לב לכל פרט ופרט (צריך להגיד את הדברים האלה בכניסה של כל מתנדב שהתיישב).

המנחה מציגה בפעם הראשונה.

בזמן שמכניסים את המתנדב הבא (לשלוח ילד אחר מהכיתה לקרוא לו) בזמן הזה צריך להגיד למתנדב הראשון – ירון תופיע – אם אתה לא זוכר משהו, תמשיך הלאה רק אל תעצור ואל תדבר ותסביר מה אתה עושה – פשוט תופיע ואל תשכח את הקולות.

אחרי שכולם מסיימים – מחקים את המשתפים, דברים שחוזרים על עצמם:

– הראשון משתין על הלוח..

– מכונת כתיבה הופכת למחשב משוכלל/ פסנתר, תופים ועוד…

– יש כאלה שלא מניחים בפניהם שולחן ומכונת כתיבה – הם בונים מגדל קוביות…

– "גל הוא גם קוסם" כשהוא קם לא היה פה שולחן ומכונת כתיבה – הם פשוט נעלמו…

– חלק יושבים לחרבן.

נקודות לדיון ונקודות חשובות להדגיש:

  • אני מבקשת מהאחרון שהציג לומר מה היה הסיפור שמאחורי הפנטומימה שראה, אח"כ מבקשת מזה שהציג לפניו לומר מה הוא הבין ואח"כ שואלת את זה שהציג מיד אחרי. בסוף אני שואלת את הכיתה, את הקהל, שידע מה הסיפור מאחורי הפנטומימה שלי, "האם היה ברור מה אני מציגה? האם כשהצגתי את הסיפור הרגשתם שהוא מעביר את מה שסיפרתי לכם?" (ואז מקווה לשמוע שכן! אחרת מתבאסת על יכולות המשחק שלי..)

סיפור אחד התחיל ממשהו אחד והגיע להיות משהו דומה אבל אחר לחלוטין, הילדים קוראים לזה טלפון שבור – אבל למה זה קורה לנו? מה קרה לסיפור שהוא השתנה כ"כ? (התשובה שאנחנו מחפשים היא בגלל פרשנות)

  • מה שאצלי טריוויאלי לא אומר שזה טריוו…. גם המילה טריוויאלי לא בטוח שכולם יודעים מה זה אומר!  (שואלים את הכיתה מה זה טריוויאלי ? (טריוויאליי זה ברור  מאליו ) מה שאצלי ברור מאליו לא אומר שזה ברור מאליו לאחר – יש לנו אחריות בהעברת מסרים ואחריות בקבלת מסרים.
  • אחריות בהעברת המסר – אנחנו צריכים לדעת שאנשים מפרשים את הדברים שלנו כל הזמן, הפרשנות נובעת מהגיל שלכם, מהתרבות בה גדלתם, מהדת שלכם, מהחינוך שקיבלתם ואפילו ממקום המגורים שלכם. אני רוצה לתת לכם מספר דוגמאות:
  • נתחיל עם הגיל– שואל למי יש אח בגיל 10-14 , ואז אומר "אם בפסח הבא עלינו לטובה, תתכנסו כל המשפחה המורחבת לליל הסדר אצל סבא וסבתא, אח שלך הקטן בן 10 יישב עם כל המשפחה המורחבת בשולחן, ישחק עם בקבוק מים קטן שיש בו קצת מים ויעיף אותו באוויר והבקבוק ייפול ויעמוד על השולחן בצורה מושלמת ופתאום תוך כדי הברכות של סבא אח של הקטן יעמוד ויעשה ככה (עושים  DEBאו סייי של רונאלדו). נראה לכם שסבתא תבין מה קרה לו ?! היא תגיד הילד הזה צריך פסיכולוג! מה שאצלכם ברור מאליו שהפך להיות תרועת הניצחון, לא אומר שזה ברור לסבתא! ואם זה ברור לסבתא זה עצוב!

משימה- חשבו על דוגמא מהחיים האישיים שבה יש פער בהבנה עקב פער גילאים. למשל ביניכם להורים/סבים.

  • דוגמא נוספת פרשנות על מקום המגורים: אם אני ניגש לחבר שלי בירושלים ומבקש ממנו "אח שלי לך תביא לי אשתנור" מה ביקשתי ממנו?  (התשובה היא לאפה) שווארמה באשתנור זה שווארמה בלאפה. לירושלמים זה ברור לאחרים לא!

מוזמנים לחשוב על דוגמאות נוספות מעולמכם. למשל אבויויו, מציצה…

  • טלפון: היום אנחנו יותר ויותר מתקשרים בטלפון אבל לא בשיחה קולית – אנחנו בוואטסאפ ואפילו חוסכים בכתיבת מילים. במה אנחנו משתמשים?  באמוגי' (לקח לנו 3000 שנה לחזור לדבר בשפת חרטומים וסמלים במקום במילים)  בואו נדבר על זה, מה אומר האמוג'י הבא (המנחה מראה עם הידיים שלו)? זה לא כיף, לא בבקשה, לא אמן ולא סליחה מי שצייר את האמוג'י הזה התכוון להגיד "תודה".
  • באותו הקשר של תקשורת בווטסאפ – בנים תקשיבו טוב, הבנות יידעו על מה מדובר, בנים – אם אתם כותבים בווטסאפ מכתב התנצלות לחברת כיתה שאתם מתנצלים על אתמול, זה לא היה בכוונה, אתם לוקחים אחריות וזה לא יקרה שוב ואז היא עונה לכם במילה אחת : טוב. (טוב נקודה) בנים זה הכל חוץ מטוב!! לבנות זה ברור, לבנים לא תמיד. מה שאצלי ברור מאליו לא אומר שזה ברור מאליו לאחרים.
  • דוגמא ספייר: תמיד לפני סדנה ראשונה עם כיתה אני מבקש מהמורה שלא תציג אותי בשם שלי, אם היא תציג אותי בשם שלי יש יותר סיכוי שאנשים יקשיבו לשם שלי ואני בונה על זה בתרגיל הראשון כמו הפדיחה שהייתה לכם שלא הקשבתם לשם שלי בהתחלה. לפני מספר שנים הייתי בבית ספר אחר, ביקשתי מהמורה שלא תציג אותי בשם שלי, אתם יודעים איך היא הציגה אותי?!  היא הציגה אותי בפני התלמידים בצורה הבאה "השם שלו זה סוד, הוא אמר לי במפורש מקודם לא להציג את השם שלו, אם הוא רוצה הוא יספר לכם, ממני לא תשמעו איך קוראים לו" נראה לכם שמישהו בכיתה לא הקשיב לשם שלי?! אבל האחריות הייתה עליי! לי זה ברור למה אני מבקש ממני לא להציג אותי, לה זה לא היה ברור.

יש לזה פתרון: להסביר מעבר למה שצריך ולסגור את כל המקומות שבהם יכולה להיות פרשנות. מאז אני אומר למורה אל תציגי אותי בשם שלי, אני אציג את השם שלי על ההתחלה ואני עושה תרגיל בהקשבה ותראי איך רוב הכיתה לא יודעים להקשיב ואני בונה על זה.

זו האחריות בהעברת מסרים! האחריות שלכם היא לוודא שהצד השני הבין את הדברים כפי שאתם התכוונתם להם. דרך נוספת לוודא הבנה היא לשאול אותם שאלות פתוחות, מהתשובות שלהם תראו אם הבינו או לא.

  • יש לנו גם אחריות בקבלת המסר – אם לא הבנתי משהו – לשאול שאלות! האם אנחנו שואלים שאלות?? התשובה היא ממש לא מספיק – אנחנו מפחדים מהתגובות של הכיתה, מפחדים לצאת טיפשים. אנחנו לא שואלים שאלות כי אנחנו מפחדים מאיך אנחנו נתפס בעיניי אחרים. שאילת שאלות היא חוזקה ולא חולשה!

מחשבה תחילה לפני שאתם אומרים משהו – האם אתם נותנים לו פרשנות שלכם?